מתחילים... אז מאיפה באתי ואנה אפנה ?

פזם של 35 שנה ועוד קצת , אבא מרוקאי עם לב ברוחב פס סלטים בשולחן שבת מרוקאי טיפוסי. אמא ייקית, שבזכותה המטבח שלנו לא נראה אחרי מלחמת עולם שלישית כל פעם שאני מבשלת . אני הפרוסה הראשונה בסנדוויץ' המשפחתי , אחרי שנתיים הגיעה אחותי , היום בת 33 + בעל מתוק ואחיין עם חיוך שממיס קרטיב גם בטמפרטורה של מינוס 10 מעלות. 13 שנה אחריי, הגיע הרכש הצעיר במשפחה שהיום הוא כבר גברבר משוחרר טרי מקבע. הוא אגב, היחיד שמסוגל לאכול חריף בבית.



אז בסך הכל אני חושבת שעדיין אפשר לומר שיצאתי נורמלית



(תלוי את מי מבין היישויות הקיימות בי שואלים:-)).



הריחות והטעמים הראשונים שלי הם ירושלמים ואין ולא יהיה להם תחליף. אחרכך סימנתי וי גם על צבא, אוניברסיטה, ביקור חפוז בהודו שגם אני, כמו רוב המבקרים שם , יצאתי עם תובנות והארות מתובלות בהרבה קארי . חוץ מזה, הנה לכם עוד מקרה שגור של הייטקיסטית שיום אחד נטשה את המקלדת לטובת סירי הקדירות, תבשילי הבית ורומן סוער עם גנאש שוקולד.



עד שהכרתי את בן זוגי, מיקסר של קיצ'ינייד (מכל צבע מין ודת) היה אהבת חיי.



מארק צוקרברג מצא מיליארדים ירוקים בפייסבוק, אני מצאתי את מארק דינגל - להלן אהבת חיי. שנינו עקרבים, עוד לא החלטנו מי יותר ארסי, הוא מוריד את הקרש, אני לא מתחילה לשאול שאלות כשהוא משחק מבוכים ודרקונים במחשב. אה, ועוד הבדל אחת קטן ומינורי. אני ישראלית. הוא ניו זילנדי. כן, יכולתי לכתוב אני יהודיה, הוא נוצרי. אבל בסופו של יום, שנינו אזרחי הייקום שמודים ליושב במרומים בדיוק באותה הדרך על טעמו של בראוניז שוקולד משובח...



עכשיו ? עכשיו אני כאן, בעיר קסומה בשם וואנגאנוי בניו זילנד, חיה עם בן זוגי, מנסה להבין את היומיומיות המקומית, את הלכות הרוח, את העובדה שפרסומות נוסח "ישראל מתייבשת" לא תמצאו כאן לעולם, כי מים ותפאורה ירוקה יש בשפע. מתחילה לקלוט טעמים וריחות חדשים, ולנסות לתרגם לאנגלית את העונג שמתגלגל על הלשון אחרי ביס ראשון משקשוקה , כדי שאנשים כאן יבינו שהעולם לא מתחיל ונגמר בפיש אנד צ'יפס...